כשהייתי בן 10-11 רצנו כל יום אחרי ביה"ס לקרוא עמודי חדשות עיתוני הערב על פעולות התגמול של יחידת הצנחנים. כשבן משפחתי גדי, בן קיבוץ שדה נחום, היה מגיע לביתנו בבוקר, מבקש להתקלח ואמי ז"ל הייתה מכינה לו ארוחת בוקר, הבנתי כי הוא חזר מפעולה נוספת נגד הפדאיון. בימי רביעי בדמי הכיס שהיו לי רצתי לחנות 'טרדלר' בכיכר דיזנגוף לקנות "במחנה" ולקרוא בשקיקה את כתבותיו של אורי דן מלווים בצילומיו של אברהם ורד. גיבור הכתבות היה כמובן מאיר הר ציון. סיפור הניתוח הלילי בעזרת אולר שפתח את גרונו אליו הכניס צינורית נשימה נקרא עשרות פעמים.

נער הייתי גם בגרתי, ומהנח"ל המוצנח עברתי לשירות מילואים בחטיבה 80 – חטיבת הצנחנים הראשונה של המילואימניקים. כ"מתנת חתונה" קבלתי צו 8 להתייצב מיידית בפרדס ברמלה. ביום ששי (לאחר כמה ימי אימונים) נעצר לידינו טנדר, הנהג ירד אלינו ובידו עוזי עם קת מעץ (ענתיקה). בקול צרוד מאד שאל אותי נהג הטנדר: "איפה המאהל של הסיירת?" זיהיתי את הדמות. היה זה מאיר הר ציון האגדי! לאחר שנשנקתי לכמה שניות הצבעתי על שקי השינה בכניסה לתחום החטיבתי ואמרתי לו "שם החברה של קפוסטה". הוא הודה בקצרה ובצעדי ענק הלך אל הסיירת. הגעתו של הר ציון לחטיבה עברה מפה לאוזן תוך דקות ברחבי הפרדס, והצעירים הלכו לראות האם הר ציון הצטרף לכוחותינו. המורל המריא מעלה מעלה, כאומרים: אם ה"נכה" הזה מתגייס… ודי לחכימא

שבת אחה"צ ה- 10.6.1967. מלחמת ששת הימים. הגדוד של אלישע שלם עלה בהליקופטרים לרמת הגולן. הנחיתה הייתה ליד קיבוץ אפק דהיום. אבל… שלושה הליקופטרים המריאו ונחתו בנקודה המזרחית ביותר "אום בוטנה". כ-20 לוחמים תפסו את הצומת. הבעיה העיקרית היו רכבים של החיילים סורים שברחו מקונייטרה וניסו להיחלץ לכיוון דמשק. החלו חילופי יריות, וצביקה ירון המיואש אמר לי: "גדנקן תתפלל, אולי נצא מפה".

כעבור כמה שעות לא נעימות ראינו ג'יפים וזחלמים מגיעים מדרום לכיוון הצומת. זיהינו שאלה כוחותינו. יבלון ויוסי צמרי, שני הקצינים שפיקדו עלינו, ניגשו אלי ובקשו שארוץ בזהירות אל הג'יפים ואזעיק אותם לעזרתנו. רצתי לג'יפ הראשון, אותו נהג רס"ן מיכה קפוסטה מפקד הסיירת. הסברתי לו כי אנחנו מבקשים עזרה בכוח אש לפתרון הבעיה עם הסורים הבורחים. לידו בג'יפ ישב, ובידו העוזי עם הקת מעץ וללא דרגות, מאיר הר ציון. הר ציון הקשיב היטב לתיאור המצב וביקש דקה של שקט כדי "לשמוע את קולות המלחמה". אחרי ששמע כמה יריות פנה לקפוסטה ואמר לו: "מיכה, אם זאת המלחמה, אני מציע שנוריד נעליים וניכנס לשקים (שקי שינה)". מיכה צחק והניע את הג'יפ לעזרתנו. חזרתי לחבר'ה שמאחורי הסלעים וספרתי להם את דברי מאיר הר ציון. חייכנו, נרגענוו הבנו שניצחנו. ואכן, הקרב הסתיים לקראת חשיכה, עם יציאת השבת.

שלשום ליוו רבים את מאיר הר ציון למנוחת עולמים. הזיכרונות עלו וצפו והחלטתי לשתף אתכם בזכרונות אלו. יהי זכרו ברוך.